פסק-דין בתיק ת"א 1858-05

לפני תביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה  - 1975 (להלן - החוק).

כללי:

1.         התובע, יליד 27.4.1976, נפגע ביום 20.10.2004 בתאונת דרכים, בעת שירד ממשאית בעיר איילת. התאונה ארעה כ- 8 חודשים לאחר שהתובע עלה לישראל מרומניה.

2.         תביעת התובע לתשלום פיצויים בגין נזקיו מהתאונה, היא התביעה שבפני, עברה "גלגולים" שונים ונדונה בפני מותבים שונים, ומשהגענו עד הלום אזכיר להלן את תמציתם בלבד;

3.         התביעה במקורה הוגשה נגד קרנית, ולאחר מכן צורפו לה הנתבעים דכאן (נהג ומבטחת המשאית). המחלוקת בין הצדדים נסבה הן על שאלת פגיעתו של התובע בתאונת דרכים, והן על הגורם הנושא בחבות לתשלום הפיצויים. ביום 12.8.07 דחה בית משפט השלום את התביעה, לאחר שקבע כי לא הוכח שהתובע נפגע בתאונת דרכים. ערעור על פסק-הדין התקבל על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי יש בראיות שהוצגו כדי להוכיח את טענת התובע בדבר פגיעתו בתאונת דרכים (ע"א 1219/07). שאלת הגורם הנושא בחבות לפצות את התובע בגין נזקיו בתאונה, הוכרעה בהחלטת כב' השופט א' קולה מיום 17.9.2009, בה נקבע כי הנתבעת היא אשר נושאת בחבות. ביני לביני התנהלו הליכי ערעור נוספים בגין מחלוקות שהתעוררו בקשר למותב שידון בשאלת זהות הגורם החב בפיצויי התובע, ובעניין מינוי מומחה מטעם בית המשפט, שאין צורך להידרש להם כעת בפירוט.

4.         נותרה מחלוקת באשר לנזק שנגרם לתובע ושיעור הפיצויים המגיע לו, וזוהי המחלוקת שבפני.

פגיעת התובע:

5.         על-פי המסמכים הרפואיים שצורפו, לאחר התאונה התקבל התובע בבית חולים יוספטל, ואובחן כסובל ממעיכה של כף רגל ימין, פצע קרוע גדול מאוד בשוק דיסטלית ושפשופים בחלקי גוף שונים. בצילום שנערך לו נמצא שבר פריקה של מפרק בין גלילי של הבוהן הראשונה. התובע טופל ואושפז למשך 7 ימים.

6.         ביום 28.10.2004 התקבל התובע בבית חולים פוריה, הסמוך למקום מגוריו. בדיקתו העלתה פריקה של מפרק בין גלילי של בוהן ראשונה, שברים של קלקניאוס, טלוס, קונאיפורם ראשון ומסרק שני. התובע נותח ורגלו קובעה בגבס. התובע היה מאושפז עד יום 4.11.2004.

7.         ביום 23.11.2004 אושפז התובע פעם נוספת בבית חולים פוריה, לאחר שאובחן נמק של הבוהן הראשונה ברגל ימין. במהלך אשפוזו נותח ועבר קטיעה של הגליל הסופי של הבוהן. התובע היה מאושפז בבית החולים עד יום 29.11.2004.

8.         לאחר שחרורו מאשפוז היה התובע במעקב רפואי, תחילה בבית החולים, ולאחר מכן בקופת החולים בה הוא חבר.

הנכות הרפואית:

9.         המומחה הרפואי שמונה על-ידי בית המשפט, ד"ר אוריאל דרייפוס, קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה בשיעור של 15%, לפי חלוקה אותה פירט כדלקמן: 10% בגין קטיעת גליל סופי של בוהן ראשונה רגל ימין, לפי סעיף 50(ב)(2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן - התקנות), ו- 5% עבור צלקות בכף רגל ימין בהסתמך על סעיף 75(ב) לתקנות (מותאם).

10.        התובע חולק על חוות דעת המומחה, והמומחה זומן על-ידו לעדות ונחקר על-ידי הצדדים. לטענת התובע, חוות דעת המומחה מתעלמת מפגיעות שנגרמו לו, המצוינות בחוות הדעת, ובנוסף התעלם המומחה מפגיעות אחרות. הנתבעת טוענת, מנגד, כי חוות דעת המומחה מבוססת היטב, וכי אין בה כל פגם המצדיק את התערבותו של בית המשפט.

11.        לפי העולה מחוות הדעת, המומחה מצא מספר פגימות בבדיקתו את התובע, כדלקמן: חסר של גליל סופי של בוהן ראשונה, הגבלה קלה במפרק הקרסול, הגבלה קלה בפיתול פסיבי של מפרק הסובטולר ושתי צלקות - בגב כף הרגל ובצד הפנימי של הקרסול (עמ' 5 (לפי מספור בראש העמוד) ו- 7 לחוות הדעת). כן ציין המומחה את הבדיקות שהיו בפניו, לרבות צילום רנטגן המצביע על קטיעת גליל סופי של בוהן, עיוות ראש הגליל המקורב בבוהן ראשונה ואי סדירות במשטחים המפרקיים של מפרק מסרקי-גלילי של הבוהן השניה.

12.        כאמור לעיל, התובע טוען כי יש לקבוע נכות רפואית גבוהה מזו שקבע המומחה. כך, לטענתו, היה מקום לקבוע נכות של 10% על-פי סעיף 35(1)(ב) לתקנות, וזאת לאחר שהמומחה קבע בחוות דעתו כי קיימת אי-סדירות במפרקים וכן הגבלה קלה בתנועה, באופן המזכה ב- 10% נכות, וכי לא היה כל מקום לקביעה כוללת של 5% נכות בגין מכלול הפגיעות שאינן הקטיעה עצמה, כפי שעשה המומחה. עוד טוען התובע שיש לקבוע נכות נוספת בשיעור 10% בגין הפגיעה במפרק הסובלטאר. סה"כ הנכות הרפואית של התובע עומדת, לטענתו, על 30% לפחות.

13.        לאחר בחינת חוות הדעת, חקירתו של המומחה וטענות הצדדים, סבורני שאין לקבל את מרבית טענות התובע לעניין הנכות הרפואית, להוציא עניין אחד לגביו אדרש בהמשך.

14.        כידוע, בהתאם לפסיקה, מומחה רפואי שמונה מטעם בית המשפט מהווה את "ידו הארוכה" של בית המשפט בעניינים רפואיים שבתחום מומחיותו, והוא משמש כגורם מקצועי אובייקטיבי המסייע לבית המשפט במלאכתו בעניינים מקצועיים כאמור. בשל מאפיינים אלה, חוות דעת של מומחה רפואי מטעם בית המשפט הינה ככלל בעלת משקל משמעותי, ואף שמלאכת קביעת מכלול העובדות נותרת לעולם בידי בית המשפט, הרי שעל דרך השגרה ובהיעדר סיבות מיוחדות המצדיקות זאת, לא יטה בית המשפט לשנות מהמלצות המומחה (ע"א 7617/07 יחזקל יומה נ' מגדל חברה לביטוח , פורסם במאגרים).

בענייננו, הסביר המומחה בחקירתו, כי לדעתו עיקר פגיעתו של התובע מתבטאת בקטיעה של הבוהן הראשונה ברגל ימין, וזוהי הסיבה העיקרית לצליעתו, בגינה קבע כי לתובע 10% נכות. המומחה הסביר, כי יתר הפגימות שמצא אצל התובע, ושצויינו בחוות דעתו, הינן קלות ומשניות לפגיעה זו מבחינת עוצמתן והשפעתן, והעריך אותן באופן כולל כעולות לכדי 5%. המומחה נשאל בחקירתו בהקשר זה האם לא היה מקום לעשות שימוש בתקנה 35(1)(ב) לתקנות, הקובעת נכות של 10% בגין ארטריטיס המלווה בהשפעה קלה על התנועות, והשיב כי סעיף זה אכן רלוונטי לעניינו של התובע, אך ככל שהיה עושה בו שימוש, היה קובע אף במסגרתו נכות של 5% לתובע. המומחה העיד, כי אף שבסיום חוות דעתו צויין כי הוא קובע נכות של 5% על יסוד סעיף 75(ב) לתקנות (שעניינה צלקות), הוא קבע את הנכות האמורה בגין כל הפגימות "הנוספות" שמצא אצל התובע (מעבר לקטיעת הבוהן), כפי שהדבר אף צויין בחלק אחר של חוות דעתו (סעיף 8 לחוות הדעת, בראש העמוד). משנשאל המומחה האם לא היה מקום לקבוע נכות של 10% על בסיס סעיף 35(1)(ב) הנ"ל השיב כי זו אפשרות, אך נוכח קביעתו בחוות הדעת, זו היא משימה לבית המשפט (עמ' 39, ש' 5-6). בהמשך, במהלך חקירתו על-ידי ב"כ הנתבעת, שב המומחה והבהיר כי לדעתו המקצועית, הפגיעה העיקרית בתובע היא הקטיעה של הבוהן, בגינה קבע 10% נכות, וכי כל יתר הפגימות מסתכמות ב- 5% נכות (עמ' 44, ש' 14-17).